צִיּוֹן, הֲלֹא תִשׁאֲלִי לִשׁלוֹם אֲסִיריִךְ?

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשׁאֲלִי לִשׁלוֹם אֲסִיריִךְ?

החגיגיות שאופפת את פסח נראית היום תמימה ומנותקת. לא רק בגלל המכה האנושה שספגנו ב-7 באוקטובר, אלא בגלל השבר שהגיע אחר כך, כשסוגיית פדיון השבויים הפכה לעוד ויכוח בין "ימין" ל"שמאל". כשנדמה שרבים היו רוצים לשכוח את 133 החטופים בעזה - חבל שאין לנו מנהיגים שיוכיחו לנו אחרת

April 22nd, 06AM April 22nd, 06AM סיון קלינגבייל

כל שנה בפסח חדר האוכל בקיבוץ ניר עוז לבש חג. לבושים בבגדים חגיגיים ישבנו סביב שולחנות ארוכים כדי לספר יחדיו ביציאת מצרים, לחגוג את בוא הקציר ולהרים כוסות לישועה מגולה לגאולה, לאדם העמל, לשלום ולאחווה בין העמים ולשלום חיילינו ואסירי ציון. החלק שלו תמיד חיכיתי היה קטע הקריאה בשירו של יהודה הלוי: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ", כי אחריו הייתה עולה על הבמה נעמי גומא ז"ל ובקול של מלאכים שרה את "ציון תמתי", שכתב מנחם מנדל דוליצקי: "צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי / לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה / תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי / עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ".

המסר היה ברור. אנחנו פה כדי להגשים ולבנות מדינה שבה רוח האדם חופשית, מדינה שבה יצמח וישגשג העם היהודי יחד עם שכניו, וישאף להיות אור לגויים ולהביא לשלום ולאחוות העמים. מדינה שאותה הקמנו מקיבוץ גלויות, כדי שלא נירדף יותר. מדינה שתשמור על אזרחיה ותבטיח: "לעולם לא עוד".

היום החגיגיות הזאת נראית תמימה ומנותקת. לא רק מפני שהקהילה שהתקבצה בחדר האוכל מדי שנה ספגה ב–7 באוקטובר מכה אנושה, ויותר מרבע ממנה נחטף או נרצח, בלי שחיילי צה"ל הגיעו להושיע עד שאחרון המרצחים עזב את הקיבוץ. השבר הגדול יותר הגיע אחר כך, כאשר התברר שיש להיאבק על החזרת החטופים, וביתר שאת כאשר חילחלה ההבנה כי גם סוגיית פדיון השבויים הפכה לעוד ויכוח בשסע בין "ימין" ל"שמאל".

"בוגדניות", קראו להן ברשתות. "סמולניות, ביקשתן התנתקות — הגיע לכן", "קודם אני — אחר כך המדינה", האשימו אותן, כאילו תהיה לנו מדינה אם לא תהיה פה ערבות הדדית; כאילו תהיה לנו מדינה אם לא נעמוד בחוזה הלא כתוב, שלפיו לא משאירים איש מאחור

מי שחיפש הוכחה לחוסר הסבלנות וערלות הלב יכול למצוא אותה, בין היתר, בשיח האלים שפשט ברשתות החברתיות בסוף השבוע האחרון. בחדשות 13 שודר ריאיון עם שלוש חטופות ששוחררו מעזה, שחיו בניר עוז — עדינה משה, תמי מצגר ועדה שגיא. משה ראתה את סעיד, בעלה, נרצח לנגד עיניה; בן זוגה של מצגר, יורם, נחטף ועדיין מוחזק בידי חמאס. שלושתן ישבו ימים ארוכים בשבי חמאס ומודעות יותר מכולם למציאות הבלתי אפשרית ולסכנת החיים שבה נמצאים החטופים. שלושתן מודאגות וכועסות והן הביעו את כעסן על הממשלה — שבתקופת כהונתה הוחרב ביתן, נרצחו עשרות מחבריהן, עשרות נוספים נלקחו בשבי ו–36 מאנשי הקיבוץ עדיין בידי חמאס יחד עם רבים אחרים.

"בוגדניות", קראו להן ברשתות. "סמולניות, ביקשתן התנתקות — הגיע לכן", "קודם אני — אחר כך המדינה", האשימו אותן, כאילו תהיה לנו מדינה אם לא תהיה פה ערבות הדדית; כאילו תהיה לנו מדינה אם לא נעמוד בחוזה הלא כתוב, שלפיו לא משאירים איש מאחור.

בריאיון לחדשות 12 סיפרה כרמית פלטי קציר — שאמה חנה קציר לא שבה לאיתנה מאז שחזרה משבי חמאס, ואחיה אלעד קציר שהיה חטוף נרצח בידי שוביו — כי היא חוטפת טוקבקים איומים וטענות שהיא רוצה להפיל את הממשלה. הסיבה: היא ביקשה שישיבו את יקיריה. היא, כמובן, אינה היחידה.

משפחות החטופים נמצאות תחת מתקפה כבר חודשים ארוכים. מכונת הרעל אינה מתמקדת רק במי שקוראים להחלפת הממשלה או מאשימים את ראש הממשלה בנימין נתניהו וחברי ממשלתו באחריות למציאות העגומה והטבח שקרה ב–7 באוקטובר. מספיק שתקרא לשחרור החטופים וכבר תואשם ותותקף (בוודאי אם תרהיב עוז ותאמר כי הממשלה אינה עושה די כדי להביא לשחרורם) — כאילו מדובר בחטא גדול, כאילו אין זכות לאדם לרצות להיפגש עם יקיריו, כאילו זו אינה טענה לגיטימית.

נורמליות מדומיינת

"יש גם אנשים אמיצים בקריית שמונה, שדרות, אופקים וכו'", טענו כותבי הטוויטים והפוסטים נגד חדשות 13 ששידרו את הריאיון עם משה, מצגר ושגיא. כאילו הצגת השבר של מי שחרב עליהן עולמן מייתרת את כאבו של האחר. כאילו ההתפעלות מחוסנן היא טענה שאחרים נטולי חוסן או שאין אנשים אחרים וטובים במקומות אחרים.

מחקרים רבים מראים שהאלגוריתם של הרשתות החברתיות מתגמל על שיח מוקצן ומפלג. לא מעט תחקירים עסקו באופן שבו אויבינו מנצלים את השסעים בחברה הישראלית ואת המנגנון של הרשתות החברתיות כדי לקרוע אותנו מבפנים. ובכל זאת, בפנים גלויות, רבים ששים אלי קרב: להתנגח, להכאיב, לבוז וליהנות מרגעים של אהדה ותמיכה מאווטרים שנקנו או נוצרו כדי ללבות שנאה. אולי כי אין טראפיק לשיח מכבד על שאלות במחלוקת, אין התרגשות ותגמול על הצגת סוגיות מורכבות. הבוז והשנאה מעוררים יותר רגשות.

משפחות החטופים נמצאות תחת מתקפה כבר חודשים ארוכים. מספיק שתקרא לשחרור החטופים וכבר תואשם ותותקף — כאילו מדובר בחטא גדול, כאילו אין זכות לאדם לרצות להיפגש עם יקיריו, כאילו זו אינה טענה לגיטימית

על הדרך נשכחת הערבות ההדדית, נשכח "ואהבת לרעך כמוך". החיילים הופכים לכלי במשחק, ואת החטופים נדמה שיותר מדי אנשים פשוט היו רוצים לשכוח. צריך להודות שלא רק מי שחושב שאסור לעשות עסקה עם חמאס אינו רוצה לעסוק בעובדה שהשנה נשב כולנו לחג כאשר 133 נשים, גברים, חיילות, חיילים וילדים עדיין מוחזקים בידי חמאס. גם רבים אחרים, שאין להם דעה נחרצת לפה או לשם, היו מעדיפים להוריד מסך ולשקוע בנורמליות מדומיינת, שבה הדרום והצפון אינם מפונים ועשרות אלפי תושבי הצפון עדיין לא יודעים מה צופן להם העתיד, מציאות שבה המדינה אינה שקועה במלחמה שסופה לא ידוע וישראל אינה הופכת מבודדת, בעוד הממשלה משקיעה תקציבים בחרדים ובהתנחלויות, במקום להתמקד בענייני המלחמה.באיזו מדינה אחרת אנשים נותרים ערים לילה שלם בציפייה למטח של מאות כט"במים וטילי שיוט מאיראן, ובבוקר הולכים לעבודה כאילו לא קרה דבר?

וכך החטופים נדחקים לצד — חדשות האתמול. יש מי שכבר ויתרו עליהם, ויש מי שלא יכולים להרשות לעצמם להוריד את הרגל מהגז ויודעים שחייבים להמשיך להיאבק. הם יודעים — לא רק להם אין פה עתיד אם בני משפחותיהם וחבריהם לא ישובו, אלא לכולנו כאומה.

לא סתם יחיא סינוואר השליך יהבו על החטופים — הוא ידע שהוויכוח על חייהם יקרע אותנו מבפנים, שהערבות ההדדית בישראל תחת מתקפה, ושיהיו מי שילבו שנאה, שינצלו את הדיון כדי להעמיק את אחיזתם הפוליטית במקום להתאחד. הוא ידע שכבר מזמן איננו קשובים לכאבו של האחר, ושמהר מאוד אזרחי ישראל ישקעו בקרב על המשאבים החסרים. חבל שלא נמצאו לנו מנהיגים שיוכיחו לו אחרת. מנהיגים שיעמדו כחומה בצורה ויבהירו כי חיי אדם מעל הכל, וכי הם יודעים שבלי שמדינת ישראל תוכל להבטיח לאזרחיה ביטחון — לא תהיה לנו מדינה.

2024-04-22T03:42:42Z dg43tfdfdgfd