"כשילד מהצפון זקוק לשיקום, ההורים נאלצים להפסיק לעבוד ולעבור למרכז"

"כשילד מהצפון זקוק לשיקום, ההורים נאלצים להפסיק לעבוד ולעבור למרכז"

פרופ' ארז און ניהל במשך 11 שנה את בית החולים פוריה שבצפון ■ לקראת הפרישה הוא מספר על השינוי התדמיתי של בית החולים בעיני התושבים ועל האתגרים שעוד נותרו ברפואה בפריפריה ■ "כשרופא מגיע לפריפריה הוא מפסיד כלכלית. את המחיר משלמים התושבים"

April 24th, 06AM April 24th, 06AM עדי כהן

11 שנה לאחר שקיבל לידיו את ניהול בית החולים פוריה, הצופה על נוף ילדותו שעל שפת הכנרת, יניח בקרוב פרופ' ארז און את המפתחות על השולחן. בהגיעו לגיל הפרישה, הוא מסתכל בגאווה על התפתחות בית החולים בשנים האחרונות והשינוי ההדרגתי בתדמיתו, אך עדיין סבור שבכל הקשור למערכת הבריאות, תושבי הפריפריה הם אזרחים סוג ב' – המשלמים מחיר בבריאותם ואף בחייהם.

"לפני עשר שנים תושבי אזור עמק הירדן או טבריה שרצו לקבל שירותים לא חשבו עלינו בכלל – הם היו נוסעים לבתי חולים במרכז", הוא אומר בריאיון. "כיום זה כבר לא ככה. יצרנו אמון עם הקהילה באזור, שיודעת שאנחנו יכולים לתת שירותים באיכות טובה".

מה למשל?

"ניסינו לסגור את הפערים המשמעותיים שבין המרכז לפריפריה, ולהביא שירותים שלא היו קיימים פה. חיזקנו כמה שירותים מתוך חזון לייצר מרכזי מצוינות ברמה הלאומית ולא רק האזורית. למשל, המערך הקרדיו־וסקולרי שלנו – קרדיולוגיה, ניתוחי חזה, כלי דם, אלקטרופיזיולוגיה – הוא כיום מהמובילים בישראל. יש פה מנתחי לב מהטובים בארץ.

"לא סתם בחרנו בתחום הזה: בצפון יש שיעור גבוה של מחלות קרדיו־וסקולוריות ביחס לשאר הארץ, כנראה בגלל שיעורים גבוהים של עישון, סוכרת ותזונה לא טובה. מגיעים אלינו אנשים צעירים מאוד עם מחלות קשות, בשיעור גדול פי 3–4 ממה שרואים במרכז.

"תחום נוסף שהיה חשוב לנו לפתח בבית החולים זה השבץ המוחי. עד לפני שנתיים, כשהקמנו כאן יחידה ייעודית לתחום, לא היה בכל הגליל המזרחי ורמת הגולן מרכז לצנתורי מוח – כך שחולים היו מופנים לנהריה או לחיפה. במקרים כאלה, המשמעות של נגישות קרובה לשירותים האלה היא הצלת חיים.

"מלבד זאת, הגדלנו את מספר עמדות הדיאליזה שלנו ב-30%, ופיתחנו מרכזי מצוינות גם בתחומי כירורגיה אונקולוגית, מיקרו־כירורגיה וניתוחי לימפה. ואולם גולת הכותרת היא כנראה מרכז השיקום החדש שנבנה פה ונמצא כעת בשלבי סיום הבנייה".

מה הבשורה הגדולה בו?

"נכון להיום, אין בכל האזור מרכזי שיקום משמעותיים ומקיפים, כך שהתושבים צריכים לנסוע עד בית לוינשטיין או שיבא. למשל, מצפון לבית לוינשטיין אין בכלל שיקום ילדים אשפוזי או אשפוז יום. המשמעות היא שכאשר ילד שגר בצפון צריך לעבור תהליך שיקום, ההורים צריכים להפסיק את העבודה, לשכור דירה ברעננה או ברמת גן, ולהיות איתו שם לפעמים גם חודשים. ועושים את זה – מי שיכול כמובן. מי שלא, מוותרים על השיקום – ומפסידים חלון זמן קריטי.

"להערכתי, אחד מכל 4–5 ילדים בצפון שצריך שיקום נאלץ לוותר עליו. בשורה התחתונה, המענה לשיקום בצפון ביחס לאוכלוסייה הוא חמישית מבמרכז. זו החמצה גדולה – שתתוקן עם הקמת המרכז אצלנו, שיכלול את כל מקצועות השיקום – אורתופדי, נוירולוגי, עמוד שדרה, נפגעי ראש ועוד".

דרוש: כוח אדם

למרות החשיבות הברורה בהקמת המרכז הזה, לא נראה שהמדינה מיהרה להכניס את היד לכיס כדי לתת לכך מימון מספק. כמה כסף הצלחתם לגייס?

"עלות הבנייה של המרכז כולו היא 300 מיליון שקל. מחצית ניתנה על ידי המדינה ומחצית מפילנתרופיה – משימה שהיא לא פשוטה בכלל כשמדובר בבית חולים בפריפריה, אבל הצלחנו. יש לנו עמותת ידידים, ופנינו דרכה לקרנות בינלאומית עם רקע יהודי וישראלי. מהבחינה הזאת, המלחמה דווקא סייעה. גם בחוץ הבינו שהפערים והצרכים הגדולים הם בפריפריה, והייתה התגייסות בתרומות של קרנות, בעיקר מארה"ב ומקנדה".

ועכשיו נשאר האתגר להביא רופאי שיקום ואנשי מקצוע שיאיישו את המרכז הזה. עד היום משיכת כוח אדם לכאן לא הייתה בדיוק משימה פשוטה.

"למרכז השיקום לבדו אנחנו צריכים לגייס כ-500 עובדים חדשים – רופאים, אחיות ועוסקים במקצועות הבריאות, שנמצאים במחסור בכל הארץ. מאז 7 באוקטובר האתגר הזה נהיה אפילו גדול יותר עבורנו, מאחר שבמרכז הארץ פתחו בזמן הזה המון מחלקות חדשות, שלקחו הרבה מכוח האדם הקיים.

"יחד עם משרד הבריאות הקמנו מיזם שנועד לפתור את הבעיה הזאת – מינהלה במימון משותף שתיתן מעטפת שלמה לעובדים שיבואו. היא תהיה אחראית להסתכל על הקליטה של העובדים בהיבט רחב יותר מהעבודה עצמה, ולתת להם פתרונות. אנחנו מבינים שזה קריטי כדי להביא כוח אדם איכותי לפריפריה.

"זה אומר לחבר אותם לקהילות, ולעזור במציאת מקום עבודה לבן או בת הזוג ובנושא המגורים. לצד זה יהיו גם מענקים ותמריצים כספיים. מעבר לכך, בנינו תוכנית הכשרות, כך שכל עובד שמגיע לכאן יתחיל בהכשרה של כמה חודשים בשיבא ואחר כך יבוא אלינו, ונציע מלגות לסטודנטים בשנה האחרונה ללימודי מקצועות הבריאות".

"בשנים האחרונות מדברים על המענקים לרופאים בפריפריה. אבל לא באים לכאן בגלל המענק, אלא בגלל מצוינות של מחלקות וכשיש אופק קידום אקדמי"

"זמני ההמתנה ארוכים והאיכות נפגעת"

בעוד פחות משנתיים תיכנס לתוקף רפורמת יציב, שתעצור קליטת רופאים שלמדו באוניברסיטאות לרפואה שהמדינה כעת לא מכירה בהן – וההשפעה של המהלך צפויה בעיקר בפריפריה. עד כמה אתם מודאגים מזה?

"אין ספק שהצעד הזה ישפיע עלינו מאוד. רוב המתמחים שלנו – וזה נכון לכל בתי החולים בצפון – הם בוגרי האוניברסיטאות הפסולות. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לראות איך משנים את זה, וכדי להשאיר באזור סטודנטים שלומדים בצפון – למשל, בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר־אילן בצפת – דרך כמה תוכניות בשיתוף הפקולטה ומשרד הבריאות.

"ועדיין, ברור לנו שבסוף חובת ההוכחה היא עלינו. מה שיכריע אם סטודנטים יישארו זה אנחנו, הרמה והמצוינות של בית החולים – ומה יש לנו להציע להם. אני רוצה לשכנע את הסטאז'ר לבחור בנו לא כי אנחנו פריפריה והוא בא מתוך שליחות, אלא כי אנחנו טובים מספיק".

מהם האתגרים המרכזיים שמחכים למחליפך על השולחן כדי לעמוד במשימה הזו?

"האתגר הוא אנשים ומשאבים. ברגע שאני מצליח להביא מנהל מחלקה טוב, אז הוא הערובה לכך שיבואו רופאים בכירים טובים – ובעקבותיהם מתמחים טובים. כדי שזה יקרה, צריך לעזור לנו לעשות את זה.

"בשנים האחרונות מדברים הרבה על המענקים שנועדו להביא רופאים לפריפריה – אם הם הצליחו או לא. אבל אנשים לא באים לכאן בגלל המענק. הם באים בגלל מצוינות של מחלקות, הם באים כשיש להם אופק לקידום אקדמי ומעבדות שיוכלו לעשות בהן מחקרים. המענקים לא עובדים לבד – אבל זה גורם חשוב ועוזר, ועשו טעות גדולה כשהחליטו להפסיק אותם. בלי זה, שינוי אמיתי פשוט לא יקרה פה. בסוף כשרופא מגיע לפה, אני יודע שהוא מפסיד לא מעט מבחינה כלכלית".

מה הוא מפסיד?

"יכולת ההשתכרות בבית חולים גדול היא הרבה יותר גדולה מאצלנו. המשכורת היא אותה משכורת, אבל שם יש יותר הזדמנויות לעבודה אחר הצהריים. מעבר לזה, לרופאים בבתי חולים במרכז, למשל, או בחיפה, יש לא מעט הזדמנויות לעבוד ברפואה פרטית לצד העבודה בבית החולים. האוכלוסייה פה פחות משתמשת ברפואה פרטית.

"אין היום מרכז לבריאות הנפש בכל הגליל המזרחי ורמת הגולן. חולים מטבריה או קצרין צריכים לנסוע למזור שבעכו או למעלה כרמל שבחיפה בשביל אשפוז"

"השבוע הייתי במרכז רפואי פרטי בפתח תקווה, והוא היה מלא לגמרי, ולידו יש שלושה בתי חולים ענקיים ומצוינים. זו חולשה של המערכת הציבורית, שרק מחמירה והולכת. למה הם לא הולכים לשיבא, בילינסון או איכילוב? התשובה היא שהמערכת הציבורית צריכה להיות נגישה יותר, וצריך לגרום לאנשים לתת בה אמון. הרי זה מגוחך, הרבה פעמים הרופאים הם אותם רופאים בדיוק.

"המערכת הפרטית גורפת את השמנת, והמקרים המורכבים ממשיכים להגיע למערכת הציבורית – בזמן שיש מחסור אדיר במשאבים ונוצרת שחיקה. רופאים כבר לא רואים את האידיאל בעבודה במערכת הציבורית – ואת זה חייבים לתקן. חייבים להפוך אותה לאטרקטיבית מספיק – ולא רק בשכר. צריך גם לפתח את תחום המחקר והאקדמיה, ההוראה, ההתפתחות האישית והמקצועית. לצערי אנחנו לא שם".

כשנכנסת לתפקידך ב-2013 התייחסת לתחושה של תושבי הפריפריה שהם אזרחים סוג ב' בכל הקשור למערכת הבריאות. עשור לאחר מכן – זו עדיין התחושה?

"לחלוטין כן. זו התחושה שלי לא רק כמנהל בית חולים בפריפריה – אלא גם כמישהו שגדל באזור הזה. השירותים בבתי חולים בפריפריה פחות טובים מבמרכז. את המחיר משלמים התושבים – בזמני המתנה ארוכים, ובאיכות שנפגעת".

חוץ מהשיקום, אילו עוד תחומים עדיין מצויים אצלך במחסור כבד?

"קודם כל בריאות הנפש, הפסיכיאטריה – בטח בעקבות 7 באוקטובר. למעשה אין היום מרכז לבריאות הנפש בכל הגליל המזרחי ורמת הגולן. המשמעות היא שחולים מטבריה או קצרין שצריכים אשפוז במחלקות סגורות צריכים לנסוע למזור שבעכו או למעלה כרמל שבחיפה. ואלה אשפוזים ארוכים מאוד בדרך כלל. זה קריטי בעיקר למשפחות בלי רכב, שצריכות לקחת כמה אוטובוסים לכל צד כדי להגיע. לשמחתי יש החלטה של משרד הבריאות להקים אצלנו מרכז בריאות הנפש עם שתי מחלקות סגורות, אחת פתוחה, ומיון.

"מעבר לזה יש פה מחסור קשה ברפואה גרעינית, שאין אצלנו. לצערי לא הצלחתי לעמוד במשימה הזאת. אם אני צריך לעשות מיפוי עצמות לילד או PET-CT אני שם את המטופל על אמבולנס לבית חולים אחר ומחזיר אותו לכאן. הפער בלתי נסבל. וכמובן יש את סוגיית התשתיות: הבניינים כאן ישנים מאוד ותנאי האשפוז לא טובים – 3–4 אנשים מצופפים בחדר".

מאז 7 באוקטובר מחוז הצפון כולו נכנס לכוננות ספיגה. איך זה משפיע על פעילות בית החולים?

"לא חיכינו למלחמה. בשנים האחרונות הוספנו הרבה שירותים חדשים ממוגנים, כחלק מהעצמת המרכז הרפואי. כיום יש לנו פגייה ממוגנת, שמונה חדרי לידה ממוגנים, מיון ממוגן, טיפול נמרץ מלא ועוד. בתרחיש הסביר שנערכים אליו נוכל להמשיך לתפקד גם תחת איום טילים. יכול להיות שיהיו מקרי קיצון שישביתו אותנו, בעיקר בתרחיש של הפסקת אספקת החשמל והמים לבית החולים".

2024-04-24T03:19:53Z dg43tfdfdgfd