למרות הכל, פסימיות אינה תוכנית עבודה — אנחנו חייבים לדבוק באופטימיות

למרות הכל, פסימיות אינה תוכנית עבודה — אנחנו חייבים לדבוק באופטימיות

האתגרים העומדים מולנו כיום כה גדולים והסכנה כה ברורה ומיידית — שברור שהעמדה היחידה שאנחנו יכולים לאמץ היא אופטימיות ריאלית, מפוכחת ונחושה. אנחנו חייבים להמשיך להיאבק כדי להציל את מה שהצליחו לבנות אבותינו

April 26th, 06AM April 26th, 06AM גיא רולניק

מאז ה–7 באוקטובר אנחנו מדינה בדיכאון. לא רק ה"חמוצים" שקועים במרה שחורה, רובנו עצובים. הרגשנו זאת היטב כשהתכנסנו עם המשפחה לסדר הפסח. לרובנו יש פולקלור של בדיחות משומשות על כמה שסדר הפסח לעתים מעיק: החיכוכים עם המשפחה, החותנת, הדוד המעצבן. הפקקים בדרך, וכמובן: עד מתי נקרא ומתי כבר נגיע לאוכל. אבל כשישבנו השבוע לסדר הפסח, עם מועקה נוראית בלב, וחשבנו על החטופות במנהרות, על השנאה בתוכנו, על חמאס ואיראן וגל האנטישמיות — לבנו היה כבד מאי־פעם.

לפתע כל ערבי הפסח שחגגנו כאן ב–50 השנים האחרונות נראים אחרת לחלוטין. רק אחרי שנלקח מאיתנו משהו כה יקר, שראינו כמובן מאליו, הבנו עד כמה היינו מאושרים. לא חסר לנו מעולם משהו לקטר עליו, לכעוס עליו — אבל את היכולת של המדינה הזאת להמשיך לשגשג ולהיות בית ומקלט לכל היהודים בעולם לקחנו כמובנת מאליה.

לא עוד. משהו מאוד בסיסי נשבר אצל רבים מאיתנו ב–7 באוקטובר, והוא התחבר ברוב המקרים לחמש מערכות הבחירות שעברנו כאן ולניסיון ההפיכה המשטרית שהובילה הממשלה מ–4 בינואר בשנה שעברה. אנחנו עדיין מתקשים להבין כיצד הצבא הגדול והיקר ביותר במזרח התיכון הצליח להיכשל בצורה כה טוטלית, מעליבה ומשפילה ב–7 באוקטובר. לפתע דברי הרהב של עלי חוסייני חמינאי או חסאן נסראללה על "טבעת האש" וחיסול האויב הציוני — נשמעים אחרת.

יש שורה של סיבות להיות פסימיים לגבי עתידה של מדינת ישראל היום, יותר מאי־פעם. וככל שאנחנו יותר ערניים ומיודעים למה שקורה בעולם המערבי ולזרמים התת־קרקעיים בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית — הרשימה מתארכת.

ראשית, אנו נמצאים בתקופה הגרועה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. התחזיות של הוגי דעות כמו פרנסיס פוקויאמה על קץ ההיסטוריה ושל עיתונאים כמו תום פרידמן על ניצחון הליברליזם, הקפיטליזם והגלובליזציה התנפצו לרסיסים בעשור האחרון: רוב העולם נשלט או נע בכיוון של משטרים סמכותניים, וכמעט כל הדמוקרטיות המערביות הליברליות מאוימות על ידי מנהיגים פופוליסטים מסוכנים ונביאי שקר, שכאוס הוא תוכנית העבודה שלהם, ופחד הוא הכלי שלהם להגיע לשלטון.

היכולת של ארה"ב להמשיך להיות השוטר העולמי ושותפה מובילה עם אירופה בסדר יום ליברלי־גלובלי נשחקת והולכת בשנים האחרונות, והסיכויים הגדולים לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות בנובמבר עלולים להעמיד את הדמוקרטיה האמריקאית למבחן הקשה ביותר שידעה מאז מלחמת האזרחים.

האי־שוויון העצום והכעס של אוכלוסיות גדולות, שהרגישו שהליברליזם פגע בכבודם ובזהותם, היו הגורמים העיקריים לעליית טראמפ. הפיכתו למועמד מוביל לכהונה שנייה היא תוצאה של קוקטייל רעיל ומפחיד של עידן פוסט־אמת, פייק, בלבול ושקר שאחראיות לו הרשתות החברתיות ועליית כוחות רדיקליים בקרב השמאל, שרואים את כל המציאות דרך משקפיים של גזע, זהות ומגדר, מחלקים את רוב העולם ללבנים ופריווילגים מול לא־לבנים ומדוכאים, והשניאו את הרעיונות הליברליים על יותר ויותר בוחרים. הם גם אלה שמובילים היום את גל השנאה והעוינות הגוברת לישראל במערב, וחלקם משמשים כקרדום לחפור בו של תנועות איסלאמיות, שרואות כאן הזדמנות לחסל את הפרויקט הציוני.

בעוד המשטרים והתנועות הליברליות במערב דורשים מישראל להשתנות ולהציג תוכניות מפורטות לפתרון הבעיה הפלסטינית — בישראל נע חלק מהציבור בכיוון הפוך: על הציונות הדתית השתלטו המשיחיים, המתנחלים ובאחרונה גם כוחות פשיסטיים, מושחתים ואלימים, והחברה החרדית נעשתה ימנית יותר ותובענית יותר

הגל הזה מתנפץ על חופי ישראל, כשהממשלה המכהנת שלה ורוב האליטה שלה לא מעוניינת או לא מסוגלת להבין אותו ולהתמודד איתו. הקואליציה הנוכחית כאן היא אנטי־ליברלית, גזענית, משיחית וחלקה גם רואה מדע, קדמה, חילוניות ושילוב במערב כאויבים של ממש. אחרי ה–7 באוקטובר רוב הישראלים חווים עצמם רק כקורבנות של האסלאם הפונדמנטליסטי, ועכשיו יותר מתמיד לא מסוגלים להבין, ובעיקר לא להוביל, תוכנית שינוי להתמודדות עם המציאות, שכוללת ביקורת על ישראל בעולם. בעוד המשטרים והתנועות הליברליות במערב דורשים מישראל להשתנות ולהציג תוכניות מפורטות לפתרון הבעיה הפלסטינית — בישראל נע חלק מהציבור בכיוון הפוך: על הציונות הדתית השתלטו המשיחיים, המתנחלים ובאחרונה גם כוחות פשיסטיים, מושחתים ואלימים, והחברה החרדית נעשתה ימנית יותר ותובענית יותר.

בעוד המחנה הליברלי מביט בכעס, תדהמה ופחד בחלקים גדולים מהעולם המערבי שמתחילים להפנות אלינו גב — הקהילה המדעית והאקדמית מבוהלת מכך שמדענים ישראלים נהפכים למצורעים במערב, יוצרים ואמנים מרגישים שהקרקע נפערת מתחת לרגליהם, ויזמי ההייטק מרגישים את העוינות או החשש הגוברים של לקוחות, משקיעים ושותפים — הבוחרים של רוב מפלגות הקואליציה כלואים בתוך תיבת התהודה של התקשורת הישראלית, שלא מסוגלת ולא רוצה לתווך להם את המציאות החדה והברורה: אנחנו משמידים בקצב גובר את מה שבנינו כאן במשך עשרות שנים. אם לא נתעשת, ישראל עלולה להיהפך בתוך שנים ספורות למדינה מצורעת כמו רוסיה.

הפסימיות היא במקומה לא רק משום שהדיכאון והמצב הפוסט־טראומטי שבהם שרוי רוב הציבור מקשים עליו לקום, למחות ולדרוש בחירות שיביאו את הקץ של השלטון ההרסני ביותר שידענו — אלא בעיקר משום שהרוב המכריע של הפוליטיקאים שרואים עצמם כחלופה לבנימין נתניהו אוחזים במקרה הגרוע באידיאולוגיה דומה לזו של השלטון הנוכחי, ובמקרה הטוב ביותר הם מבינים את הסכנה העצומה האורבת לפתחנו, אבל אין להם בדל של אומץ, ביטחון עצמי ומנהיגות שתאפשר להם לחולל מפנה אמיתי בתוואי שבו אנו נעים.

הפוליטיקאים שלנו תקועים עם רעיונות ותפיסות שמנותקות מהציפיות שיש לרוב השותפים שלנו במערב, ואין להם שום תוכנית מפנה מדינית, ביטחונית וכלכלית. מאז ה–7 באוקטובר הם מתרוצצים כמו תרנגולות כרותות ראש בלי שום יכולת להתוות חזון, ערכים ורעיונות למיליוני ישראלים מבולבלים ומפוחדים.

הרוב המכריע של הפוליטיקאים שרואים עצמם כחלופה לבנימין נתניהו אוחזים במקרה הגרוע באידיאולוגיה דומה לזו של השלטון הנוכחי, ובמקרה הטוב ביותר מבינים את הסכנה העצומה האורבת לפתחנו, אבל אין להם בדל של אומץ, ביטחון עצמי ומנהיגות שתאפשר להם לחולל מפנה אמיתי

בני גנץ חזר לעמדת האידיוט השימושי של נתניהו, גדי איזנקוט לא מסוגל לקבל החלטה, יאיר לפיד עסוק בהיערכות טקטית לכניסת נפתלי בנט ויוסי כהן לזירה הפוליטית, והצמד גדעון סער ואביגדור ליברמן, שנהפכו ליקירי מחנה אנטי־ביבי, החזיק במשך עשורים בדעות דומות לאלה של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. כולם מבדלים את עצמם ממתחריהם בעיקר בטקטיקות התחמקות מהעיסוק בבעיה הפלסטינית.

ההישגים העצומים שהיו לתנועת המחאה שקמה כאן הולכים ומתפוגגים. אנחנו כבר לא יכולים לספר לעצמנו שהמשטרים במערב מכבדים אותנו בגלל עצמאות בית המשפט העליון — כי הכבוד הזה נשחק במהירות. הסנקציות על גדודי המתנחלים הן רק ההתחלה: ישראל נתפסת יותר ויותר כמדינה מופרעת ומסוכנת, ואם לא נחליף בקרוב מאוד את נתניהו ונביא במקומו מנהיג בעל שיעור קומה ואומץ, לא נוכל להמשיך למכור את הסיפור שאנחנו מדינה שפויה ומערבית שנפלה בשבי של מנהיג מושחת ומסוכן, שמוכן להקריב אותנו כדי להישאר בשלטון ולחמוק ממשפטו הפלילי.

הפסימיות היא במקומה כי רוב האליטה הכלכלית של ישראל — מאות מולטי־מיליונרים ועשרות מיליארדרים — עדיין לא מראה סימנים של תחושת דחיפות וחירום. היא מרוכזת בעיקר בשמירה על רכושה, והתרומות המצרפיות שלה למאבק להפלת השלטון מהוות פרומילים מגוחכים ומעליבים ביחס למאות המיליארדים של רכוש שנצברו כאן בעשורים האחרונים הודות לשגשוג הפרויקט הציוני.

הפסימיות היא במקומה, כי התקשורת והעיתונות הישראלית לא מסוגלות או לא רוצות למלא את תפקידן: רובן המכריע נשלט בידי אוליגרכים ואנשי עסקים שזקוקים לחסדי השלטון, והן עסוקות רק בתחרות קליקים, רייטינג ותשומת לב עם הרעש, השקרים, ההתרגשות, הגירויים והסוכר שמספקים טיקטוק, טוויטר, יוטיוב ופייסבוק. אין לנו יכולת לנהל שיחה, לגבש סדר יום, לגבש שיח תבוני — כל אחד מאיתנו כלוא מרצון בתוך מסכים שבהם אנחנו מטורגטים על ידי אלגוריתמים שנהיים מתוחכמים, יעילים ומרושעים מיום ליום ביכולת שלהם לדחוף לנו בתוכן שנועד להסיח את דעתנו, לשעשע אותנו למוות, לאדישות, לטמטום, זעם, התססה, בהייה, הקצנה והתמכרות.

מגיעה לנו כל ביקורת אפשרית על ההתנהלות שהביאה אותנו לנקודת השפל הנוראה הזאת, אבל יש כאן כוחות ליברליים, נחושים, שבנו את אחת המדינות הכי מופלאות בעולם. המשימה שלנו לא נופלת מזאת שעמדה בפני ההורים, הסבים והסבתות שלנו. אנחנו נילחם, ניאבק ונשתנה

אז למה הכותרת של הטור מדברת על אופטימיות? כי פסימיות אינה תוכנית עבודה. אופטימיות היא עמדה ערכית. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות פסימיים, כי האתגרים העומדים מולנו כיום כה גדולים והסכנה כה ברורה ומיידית — שברור שהעמדה היחידה שאנחנו יכולים לאמץ היא אופטימיות ריאלית, מפוכחת ונחושה. הפסימיות נדרשת כדי להבין את גודל הסכנות שאורבות לנו ולנתח את תמונת המציאות המורכת והקשה. האופטימיות נדרשת כדי להיזכר שלחברה האזרחית הישראלית יש הרבה מאוד מה להפסיד אם לא תתעשת ותפעל.

מגיעה לנו כל ביקורת אפשרית על ההתנהלות שלנו, שהביאה אותנו לנקודת השפל הנוראה הזאת, אבל אנחנו גם יודעים שיש כאן כוחות ליברליים, נחושים, מתוחכמים, מהטובים בעולם, שבנו באמצע השכונה הנוראה הזאת את אחת המדינות הכי מופלאות בעולם תוך 75 שנה. המשימה שעומדת בפנינו עכשיו אינה נופלת מזאת שעמדה בפני ההורים, הסבים והסבתות שלנו. אנחנו נילחם, ניאבק ונשתנה. כי זה מה שהם ציפו ומצפים מאיתנו לעשות. 

2024-04-26T03:27:33Z dg43tfdfdgfd