דני דיין: "הבעיה היא לא הסטודנטים, אלא הפרופסורים. אם האוניברסיטאות בארה"ב לא יפעלו, זה יהיה סופני עבורן"

דני דיין: "הבעיה היא לא הסטודנטים, אלא הפרופסורים. אם האוניברסיטאות בארה"ב לא יפעלו, זה יהיה סופני עבורן"

יו"ר יד ושם מצהיר שזיכרון 7 באוקטובר לא ייעשה במוזיאון, מסביר איפה טעה בתור קונסול ישראל בניו יורק ומספר איך התמודד עם ניסיון הדחתו הפוליטי

May 03rd, 06AM May 03rd, 06AM רותם שטרקמן

דני דיין, כמי שהיה הקונסול הכללי בניו יורק, איך אתה רואה את ההפגנות נגד ישראל באוניברסיטאות בארה"ב?

כשהגעתי לניו יורק ב–2016 הייתי משוכנע שהאנטישמיות תהיה במקום נמוך בסדר היום שלי. חשבתי שיותר חשוב לקדם חינוך יהודי, היחסים עם ישראל וכו'. אבל בארבע השנים שבהן הייתי בארה"ב נרצחו 15 יהודים בפיגועים אנטישמיים, 11 מהם בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג ב–2018. הגעתי לשם כשהגופות עוד היו מוטלות. זה היה האירוע המכונן בשליחות שלי.

בקיצור, טעית.

כמובן שטעיתי, המציאות טפחה על פניי. במשך הזמן הבחנתי בארבעה סוגי אנטישמיות: הקטלנית מכולן היא האנטישמיות הקלאסית, הניאו־נאצית. הסוג השני, שנוטים להתעלם ממנו, זו האידיאולוגיה השחורה שלואיס פרחאן (מנהיג ארגון אומת האסלאם) הוא הנביא שלה. הסוג השלישי זה החוליגנים — אין להם אידיאולוגיה, אבל מספיק שהם רואים גבר עם שטריימל ואישה עם פאה כדי להיות אלימים. והרביעית זו האנטישמיות שמתחזה לאנטי־ציונות. סטטיסטית היא פחות קטלנית, אבל היא הולכת וגוברת.

האנטישמיות משמאל — מה שאנחנו רואים היום בעיקר בקמפוסים.

זה המקרה הקלאסי שבו הימין והשמאל הקיצוני מאחדים כוחות ומייצרים סינרגיה. בארה"ב הכל מתנהל כיום לפי מי פריווילגי ומי לא, מי מדכא ומי מדוכא. היהודים מסווגים כלבנים פריווילגים ומדכאים. ולא צריך להתבלבל: ההפגנות הן לא על גבולות 1967 ולא על ההתקפות בעזה, אלא על עצם קיומה של ישראל. מבחינה מסוימת אני יותר מוטרד מהאנטי־ציונות מאשר מהאנטישמיות.

למה?

כי אף שאני בהחלט מוטרד מהביטחון הפיסי של הסטודנטים היהודים וחוסר היכולת שלהם להתבטא, צריך לשים את הפוקוס על מה שעומד בבסיס של הכל — העמדה שישראל לא צריכה להתקיים. יש מאות ואולי אלפי אנשים באוניברסיטת קולומביה שכופרים בכך שישראל צריכה להתקיים וקוראים לפעולה אקטיבית.

הופתעת כשהתחילו ההפגנות הגדולות זמן קצר אחרי 7 באוקטובר?

קצת, כי הכרתי את אוניברסיטאות היוקרה. אבל כשראיתי מה קורה בקמפוסים אחרי הטבח, אמרתי שאני חייב להבין את זה. נסעתי לניו יורק ופילדלפיה, נפגשתי עם הרקטור של קולומביה ועם נשיאת אוניברסיטת פן, אליזבת מגיל. בהמשך כבר לא הופתעתי כשראיתי את השימוע שלה בבית הנבחרים.

למה?

כי חשתי בפגישה איזשהו חידלון מצדה. יכול להיות שהיא ציפתה שאדבר איתה על הביטחון הפיזי של הסטודנטים היהודים, ולזה היו לה כל מיני תשובות, אבל אמרתי לה משהו אחר לגמרי, שהבעיה היא לא הסטודנטים המוסתים, אלא הפרופסורים המסיתים. מול עינינו הולכת ונבנית תיאוריה פסאודו־אקדמית־מדעית — מאמרים, ספרים, הרצאות, אוצר מילים, פרדיגמות — תיאוריה שמוכיחה כביכול שלישראל אין זכות להתקיים ושצריך לפעול כדי שהיא לא תתקיים. שכל עוד היא מתקיימת יש עוול מונצח. ניאו־קולוניאליזם.

מה עוד היה בשיחה ביניכם?

אמרתי לה משהו שקשה לי להגיד, שאם היא חושבת שהאקדמיה חסינה בפני תיאוריות זוועה — היא טועה. אוניברסיטת היידלברג בגרמניה הייתה לא פחות יוקרתית, מרכז של חשיבה ליברלית, ועשור לאחר מכן הסטודנטים בה שרפו ספרים יהודיים והסגל שלה פיתח את תורת הגזע. אמרתי לה: מה שרואים פה זה תהליך, ואני לא חושב שאי־פעם השתמשתי בביטוי הזה — זה תהליך סרטני קלאסי.

עד כדי כך?

בשנים שהבת שלי למדה בקולומביה ראיתי את שלב 1 של המחלה, לא עצרתם, אנחנו בשלב 2 — הפגנות שישראל לא צריכה להתקיים. אני לא יודע מה יהיה שלב 3, אבל אני בטוח ששלב 4 יהיה קטלני, ולא רק ליהודים, אלא גם למערכת האקדמית.

מאז אותה פגישה המצב רק החמיר.

נכון, שלב 3 הגיע מהר משחששתי, ואנחנו נמצאים בעיצומו. אם לא יינקטו הצעדים המתבקשים — להערכתי זה יהיה סופני לאוניברסיטאות, ולא ליהודים.

עד כדי כך? למה?

כי אקדמיה שתקדם עמדה כל כך קיצונית, לחסל מדינה, תיזכר ככזאת בהיסטוריה. זאת תהיה המורשת המבישה שלה. יש אמונה נאיבית שמאבקים סטודנטיאליים שמובלים על ידי סטודנטים ואקדמאים הם תמיד צודקים ונכונים, אבל אין שקר גדול מזה. מי היו הראשונים ששרפו ספרים בגרמניה? הסטודנטים והפרופסורים. וככה הם זכורים. אני לא אומר שאנחנו באותו מצב, אבל מוסרית זה מצב דומה.

"בוודאי שהטבח 7 באוקטובר היה אירוע טראומטי, אבל בכל זאת זה לא אותו אירוע. הקישור הזה שאנחנו עושים לשואה זה מה שחמאס רוצה. טרור נועד להטיל אימה — ואין דבר שיותר מטיל אימה מאשר להאמין שאנחנו שוב בשנות ה–40"

איך אתה מפרש את ההתנהלות של הנהלות האוניברסיטאות בעניין הזה?

עד עכשיו הנשיאים מתנהגים כמו שוטרי תנועה — למי מותר להיכנס לקמפוס ולמי אסור, מתי להזמין משטרה, איפה מותר להציב אוהלים וכו'. אבל מה שמצופה מנשיאת אוניברסיטה כמו קולומביה זה להיות מנהיגה, לא רק מנהיגה אקדמית אלא מנהיגה מוסרית, וזה הכישלון הגדול שלהם, שהם לא נוקטים עמדה בנושא שעומד על הפרק — עצם קיומה של ישראל. אלה אנשים שנקטו לא פעם עמדות ברורות נגד הומופוביה, גזענות והדרת נשים, העובדה שהם שותקים עכשיו מול קריאות נגד קיומה של ישראל, היא כישלון מוסרי מהדהד.

אי־אפשר לפספס את העובדה שבין המפגינים נגד ישראל יש גם לא מעט יהודים.

זו תכונה של העם היהודי — תמיד היו יהודים שהוציאו עצמם מהכלל, אפילו בהגדה של פסח קראנו על זה. זאת תופעה מצערת, אבל אני רואה את הקהילה היהודית, בגדול, עומדת בצורה חזקה ועוצמתית. ומה שעוד עודד אותי היה לפגוש את הסטודנטים היהודים שהיו אמיצים ונחושים, ואם זו המנהיגות הבאה — זה מעודד מאוד.

אבל היהודים הם בכל זאת מיעוט. הסטודנטים מאוניברסיטאות היוקרה שמפגינים ושוללים את קיומה של ישראל, הם אלה שבעוד עשור או שניים יעמדו בצמרת העסקית והציבורית בארה"ב.

ויכול להיות שאחד הסטודנטים האלה, שהיום נתונים לאינדוקטרינציה, יהיה נשיא ארה"ב. פעם חשבתי שהם ייצאו מהאוניברסיטה ויתבגרו, אבל היום אני פחות אופטימי. הבנתי את זה כשג'יימס בנט, חבר שלי שהיה עורך בכיר ב"ניו יורק טיימס", פוטר ב–2020 כי העז לפרסם מאמר של סנאטור רפובליקאי. הפיטורים שלו באו בגלל לחץ מלמלטה.

כלומר?

שזה זולג. יש נטייה לייחס את האנטישמיות לתופעה אסלאמיסטית, ואני טוען שהיא מערבית־קלאסית. היא באה מהאקדמיה, מליגת הקיסוס, ומשתמשת ברגשות האשמה האמיתיים או המלאכותיים של העולם המערבי כלפי עמים וארצות פחות מפותחים. כל אוצר המילים כאילו משדר אמפתיה לעמים הילידיים, אבל כמו מרבית האנטישמיות לאורך הדורות — זו תופעה מערבית.

טוב, השואה הייתה באירופה, לא במדינות האסלאם.

כתב טלוויזיה אמר פעם לשבח וייס, שהיה שגריר ישראל בפולין, "אולי אתם פשוט לא שייכים למזרח התיכון", אז שבח ענה לו: "את אירופה כבר ניסינו".

למה כל זה קורה דווקא אחרי 7 באוקטובר?

זה רק תירוץ. אלה תהליכים שהיו מתחת לאדמה והתפרצו. זה כנראה נותן אפשרות להיות אדם כביכול מהוגן, ובמקביל להיות אנטישמי.

למי שמאשימים את ישראל בג'נוסייד יש עזרה משרים בממשלה שמדברים על אטום על עזה או על מחיקת כפרים שלמים.

אלה האשמת שווא. אין ספק שהיו התבטאויות מצד גורמים ישראלים שראויות לכל גינוי, קודם כל מוסרית, והן גם גרמו נזק לישראל, כפי שראינו בתביעה בהאג.

איך לדעתך אפשר להתמודד עם זה?

להגדיר את זה כפרויקט לאומי, להציב בראשו מישהו שיש לו יכולת והבנה, ולצאת למערכה. בינתיים זה לא קורה. צריך לטפח מחקר שמפריך את הדברים. הנשיאות באוניברסיטאות עשו כמה דברים כדי לפייס את התורמים, אבל זה צריך לבוא מהבנה לאן זה מוביל את האקדמיה. בניגוד לכמעט כל מדינה אירופית, אין בארה"ב ממונה על המלחמה באנטישמיות, זו גם בעיה.

פקיד שממונה על מלחמה באנטישמיות יכול לעשות הבדל? אפשר בכלל לשכנע מישהו כיום? לפעמים זה נראה אבוד.

אני עושה אבחנה חשובה בין שנאת יהודים לבין בורות. שני סלבס התבטאו באחרונה בנושא יהודים והשואה — הראפר קניה ווסט והשחקנית וופי גולדברג. אצל קניה ברור שזאת אנטישמיות. הציעו לי להזמין אותו ליד ושם, ואמרתי — בשביל מה? הוא רק ייהנה פה. אבל אחרי כמה שבועות הייתה התבטאות של גולדברג, שאמרה שהשואה זה לא אירוע על רקע גזעי, אלא סכסוך בין שתי קבוצות לבנות — הגרמנים והיהודים. ייתכן שהיא אנטישמית, אבל בשלב זה היא הוכיחה בעיקר בורות, ואותה הייתי מביא ליד ושם, כי אפשר "לרפא" טענות כאלה באמצעות חינוך.

האם, כפי שנטען בכתבת השער ב"אטלנטיק" בחודש שעבר, אכן נגמר תור הזהב של יהדות ארה"ב?

כן, אם לא יהיה שינוי. שינוי לא יבוא מעצמו, וכרגע אני לא רואה מי מחולל אותו, לא ישראל ולא יהדות ארה"ב שעוד לא מצאה את הדרך. וזאת לא רק ארה"ב. אחד העובדים שלי ישב עם ראש קהילה יהודית בבית קפה בבירה אירופית, ופתאום הקיפו אותם ארבעה מאבטחים, כי עלה חשש לשלומם. התברר שהאיש מאובטח על ידי הממשלה 24/7. הוא אמר: "נגמרו החיים הטובים של יהודים באירופה".

יום השואה יחול ביום שני, ויהיה שונה אחרי טבח 7 באוקטובר. למי יש קיבולת וקשב ללמוד על השואה כשאנו עדיין עמוק בתוך הטראומה?

תתפלאו, אבל אני לא חש פחות עניין בשואה, גם לא אחרי ה–7 באוקטובר. באופן די מוזר ואולי מפתיע, הענין הישראלי — אבל לא פחות מזה הבינלאומי בשואה — לא רק שלא פחת, אלא גדל. גם בזירה המדינית־דיפלומטית של קובעי המדיניות. אפילו על דרך השלילה. כשוולדימיר שפוטין רוצה להעליב את אוקראינה או כשאוקראינה רוצה להעליב את פוטין, וגם בסכסוכים אחרים, האסוציאציות הן סביב הנאצים והשואה.

אירועי הטבח העלו לישראלים רבים אסוציאציות של השואה.

נכון, אף ש–7 באוקטובר אינו המשך של השואה. כשהנשיא ג'ו ביידן ביקר אצלנו ביוני 2022, היו לי 40–50 שניות להיות איתו לבד — כקצב ההליכה שלו מהלימוזינה לאוהל יזכור, שם חיכו לו ראש הממשלה והנשיא. התלבטתי מה להגיד לו בשניות האלה. בסוף אמרתי שני דברים: שישראל לא הוקמה בגלל השואה אלא למרות השואה, ושאי־אפשר להבין את החברה הישראלית ואת ישראל בלי להבין את האימפקט שלשואה יש על כל אחד מאיתנו ועלינו כקבוצה. ובאמת, כששומעים את תמיר סטיינמן מדווח ב–7 באוקטובר בערוץ 12 על אמא שמשתיקה את התינוק שלה בממ"ד — אין לאף אחד מאיתנו אסוציאציה אחרת.

"אקדמיה שתקדם עמדה כל כך קיצונית, לחסל מדינה, תיזכר ככזאת. זאת תהיה המורשת המבישה שלה. יש אמונה נאיבית שמאבקים סטודנטיאליים שמובלים על ידי סטודנטים ואקדמאים הם תמיד צודקים ונכונים, אבל אין שקר גדול מזה"

ישראל לא עמדה בהבטחה הכי גדולה שלה אחרי השואה — לעולם לא עוד.

השאלה למה מתכוונים כשאומרים לעולם לא עוד. בוודאי שהטבח היה אירוע טראומטי עם השלכות אסטרטגיות ואני חושב שגם היסטוריות, אבל בכל זאת זה לא אותו אירוע. ההיסטוריונים ביד ושם לימדו אותי שאפשר להשוות כל שני אירועים היסטוריים בתנאי שמשווים את הדומה, אבל גם את השונה — והשוני כאן עצום. בשואה המקסימום שיכולנו לעשות הוא להתחנן לבעלות הברית שיפציצו, בלי הצלחה, את פסי הרכבת. פה אנחנו מחליטים. הגבורה של לוחמי כיתות הכוננות דומה, אבל מטרת הלחימה של פאוול פרנקל ומרדכי אנילביץ' בגטו ורשה הייתה למות בכבוד, ופה נלחמו כדי להדוף את האויב. אבל יש עוד מרכיב מרכזי: הקישור הזה שאנחנו עושים לשואה זה מה שחמאס רוצה. טרור נועד להטיל אימה — ואין דבר שיותר מטיל אימה מאשר להאמין שאנחנו שוב בשנות ה–40.

אפילו השגריר שלנו באו"ם, גלעד ארדן, ענד טלאי צהוב.

לכן גם מתחתי עליו ביקורת, בצעד שאולי היה לא קולגיאלי. הטלאי הצהוב הוא הסמל לחוסר האונים היהודי, בעוד שיש לנו מדינה עצמאית וצבא חזק. אמרתי שהוא היה צריך לענוד דגל כחול לבן, וביני לבין עצמי אמרתי שהוא היה צריך לעטות כפפת אגרוף. כשמנהיגים אומרים כאן "לעולם לא עוד", אני מתלבט אם הם כנים או שזה מה שצריך להגיד ביד ושם — קלישאה נכונה במקום הנכון.

ומה התשובה?

פיתחתי לעצמי נייר לקמוס: אם למדינה שהאיש או האישה הזאת עומדים בראשה יש תוכנית ישימה ומיושמת למאבק באנטישמיות, על כל צורותיה. ואם זה היה לפני 7 באוקטובר הייתי בודק גם את היחס שלהם לאיראן, ואני לא מאלה שבכל נאום מכניס את איראן, ממש לא. אבל כשהאיראנים אומרים נמחק את תל אביב — זה לא כי הם לא אוהבים את האדריכלות של העיר, את הבאוהאוס.

והנה, איראן מעורבת עד צוואר גם במלחמה הזאת.

במקרה בזמן המו"מ על חידוש הסכם הגרעין עם איראן ב–2022 הייתי בווינה, והייתה לי פגישה עם קנצלר אוסטריה קארל ניהאמר. סיפרתי לו שבכיתי ביום שנחתם הסכם הגרעין בווינה ב–2015, אף שאני לא מבין כלום בצנטריפוגות והעשרת אורניום. זה היה כשראיתי את שרי החוץ של ארה"ב, רוסיה ושל האיחוד האירופי מתחבקים עם שר החוץ של משטר שקורא להשמדת העם היהודי. לא חלמתי ש–70 שנה אחרי השואה, אראה את העולם מקבל למשפחת העמים משטר ג'נוסיידלי. הוא השפיל את מבטו.

מהי רמת האנטישמיות באוסטריה?

בכל אירופה היא גדלה. במשך שנים אוסטריה הגדירה עצמה כקורבן הראשון של היטלר, ולקח לה הרבה זמן להכיר באחריותה. היום אוסטריה וכל המנהיגות שלה מכירה חד־משמעית באחריות שלה. מגדיל מכולם לעשות נשיא הפרלמנט האוסטרי וולפגנג סובוטקה. סבו היה בכיר במפלגה הנאצית והוא מקדיש את חייו לעניין הזה.

ובגרמניה?

המנהיגות הגרמנית בשתי המפלגות הגדולות מחויבת לזיכרון השואה. באותה נסיעה הייתי גם בגרמניה, ואמרתי לקנצלר אולף שולץ שהמבחן הוא שהמחויבות הגרמנית להילחם באנטישמיות יחלחל למטה, לחברה האזרחית. וזה עדיין לא קורה.

בוא נדבר על הנצחת הטבח. זה ודאי יצטרך להיות ברמה של יד ושם.

בימים שאחרי הטבח קיבלתי אינספור פניות מהציבור להקים אגף חדש במוזיאון, אבל זה לא יקרה. ההנצחה של הטבח לא תהיה ביד ושם.

אבל זה ישפיע על זיכרון השואה?

יד ושם לא יקבע כיצד תיזכר השואה וגם לא מה יהיה מקומה בהיסטוריה. אנחנו לא במשטר טוטליטרי, החברה הישראלית תקבע את זה. אבל כן, היסטוריה זה דבר מורכב ולא הולכת תמיד בקווים לינאריים. למשל, במשך שנים העיסוק שלנו באנטישמיות מודרנית היה מוגבל. אנטישמיות שקדמה לשואה השפיעה על השואה, אבל זו שבאה אחריה, מן הסתם לא השפיעה על השואה, לכן לא נמנענו אבל מיעטנו לעסוק בה.

מתוך החלטה מודעת?

זו החלטה שקיבלו קודמיי ואני חותם עליה — 6 מיליון יהודים שנרצחו זכאים למוסד שמוקדש אך ורק להם, ולא לשום דבר אחר. אבל אין ספק שגם זיכרון השואה עומד לפני נקודת מפנה.

ניצולי השואה האחרונים הולכים לעולמם.

כן, מה שכולנו חווינו כתלמידי תיכון, לשמוע את הסיפור מניצול שואה ולבכות איתו — זה ייעלם מהעולם. וזה אתגר גדול. התפקיד שלנו יהיה הרבה יותר קשה וגם יותר חשוב. למשל, אחת השאלות הפרקטיות: מי ידליק משואות בערב יום השואה? כיום אין בעיה, בכל שנה יש לנו 200 מועמדים ואנחנו צריכים לבחור שישה. אלה אנשים בשנות ה–90 לחייהם שעדיין צלולים. מה יקרה אחרי? אנשים אומרים דור שני ושלישי, ואני שואל את עצמי אם זה אומר שיוצאי אתיופיה או תימן לעולם לא ידליקו משואה. אני לא חי עם זה בשלום. כל עוד היו ניצולים, ניחא, זאת קטגוריה בפני עצמה. אבל זה משהו שהחברה הישראלית תצטרך להחליט.

איך מתמודדים עם הפייק ניוז בנושא השואה? התיעוד תמיד היה הוכחה לאמת, ועכשיו פתאום הכל יכול להשתנות.

זה נכון שיש פייק ניוז, אבל בעיניי הכחשת השואה היא לא באמת בעיה היום.

רציני?

כן, אין הכחשת שואה רצינית. היום לא יעמוד אף אחד, אולי חוץ מבאיראן, ויגיד "לא הייתה שואה". קשה לדמיין מצב כמו שהיה בשנות ה–80 או ה–90, כשהתנהל משפט נגד דיוויד אירווינג, אינטלקטואל בריטי ומכחיש שואה, ודאי לא בעולם המערבי. אבל יש בעיה רצינית עם עיוות השואה.

מה זה אומר?

במקרים רבים זה מקודם על ידי ממשלות של מדינות שאומרות — בוודאי שהייתה שואה, אבל אצלנו במדינה שלנו כולם נלחמו נגדה. הפולנים, האוקראינים. אפילו בצרפת היה מועמד יהודי לנשיאות, אריק זמור, שלבושתנו טען שמשטר וישי עזר ליהודים. בשנים האחרונות רואים ברוסיה ובלארוס תופעה מדאיגה של חזרה לגישה הסובייטית, שקובעת שהיה ג'נוסייד של אזרחים סובייטים. זה דה־יהודיזציה של השואה. במערכת החינוך הרוסית יש מגמות מדאיגות של שכתוב ההיסטוריה.

"בימים שאחרי הטבח קיבלתי אינספור פניות מהציבור להקים אגף חדש במוזיאון, אבל זה לא יקרה. יד ושם לא יקבע כיצד תיזכר השואה וגם לא מה יהיה מקומה בהיסטוריה. אנחנו לא במשטר טוטליטרי, החברה הישראלית תקבע את זה"

השכתוב ההיסטורי החמור ביותר מתרחש בפולין?

לא בטוח. זו תופעה במזרח אירופה ומערב אירופה. גרמניה ואוסטריה הן היוצאות מהכלל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מחבק את המשטרים האלה.

אני פטריוט ישראלי, אבל אני לא מופקד על יחסי החוץ של ישראל, אלא על האמת ההיסטורית, ובכל מקום שיש התנגשות אעמוד בצד האמת ההיסטורית. עשינו את זה עם פולין ואוקראינה, והיו מקרים פחות ידועים כמו ששגרירת בולגריה בישראל התלוננה שאני פוגע ביחסים בין המדינות. אני שלם עם כל זה לחלוטין.

באילו נסיבות שגרירת בולגריה התלוננה עליך?

זה היה בנוגע לביקורת שמתחתי בהזדמנויות שונות על התעלמות ממשלת בולגריה דאז מאחריות בולגריה לגירוש יהודי מקדוניה ותרקיה והתמקדותה רק בהצלת יהודי בולגריה גופא.

בכל זאת שליחי נתניהו ניסו להדיח אותך.

ככל הנראה הייתה כוונה להעביר אותי מתפקידי, אבל אני כאן. אחד החסרונות של התפקיד הזה, שממלא אותו אדם שהתחנך על ההדר הבית"רי כמוני, זה שהוא שומר על הממלכתיות שלו מכל משמר. ביום שבו חציתי בפעם הראשונה את השער של המוזיאון יצרתי חומה סינית ביני לבין כל התבטאות בעלת אופי פוליטית.

חוץ מהממלכתיות מה היה הדבר הראשון שעשית ביום הזה?

יצאתי לסיור במוזיאון האמנות שלנו שנמצא כאן ביד ושם, שכולו אמנות שנוצרה בשואה או מיד אחריה על ידי ניצולים. כשראיתי על אחד הקירות ציטוט של הציירת היהודיה גלה סקשטיין, שפעלה בגטו ורשה ב–1942 והסתירה את רישומיה בארכיון רינגלבלום (עונג שבת) ויחד איתם את הצוואה שלה, הבנתי שהיא מדברת אליי. היא כותבת שם: "בעמדי על הגבול בין החיים והמוות ביודעי שלא אשאר בחיים (והיא אכן נרצחה בטרבלינקה), ברצוני להיפרד מחבריי ויצירותיי, את העבודות אני תורמת למוזיאון יהודי שיוקם לאחר המלחמה. היו שלום חבריי, היה שלום עם יהודי, אל תאפשרו שחורבן כזה יחזור על עצמו". היא לא ידעה שזה יהיה "יד ושם" או שזה יהיה בירושלים, אבל ברור שהתכוונה ליד ושם. זה מתמצת את המשימה ומזכיר לי כל בוקר וכל ערב מה התפקיד שלנו.

2024-05-03T03:25:32Z dg43tfdfdgfd